<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
גרסינן בפ"ק דיבמות [י"ג ב'] תנן התם מגלה נקראת באחד עשר וכו', אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו מצות אגדות אגדות וכו', עד והא ב"ש מתירים צרות לאחין וב"ה אוסרין הצרות [שם י"ד א'], [מי סברת] עשו ב"ש כדבריהם, לא עשו ב"ש כדבריהם. ולמאן דאמ' עשו קרי כאן לא תתגודדו אמ' אביי כי אמרי' לא תתגודדו כגון שני בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כב"ש והללו מורים כב"ה, אבל שני בתי דינים בשני עיירות לית לן בה, אמר ליה רבא והא ב"ש וב"ה כשני בתי דינים בעיר אחת, אלא אמר רבא כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב"ד אחד בעיר אחת, פלג מורים כב"ש ופלג מורים כב"ה, אבל שני בתי דינים בעיר אחת לית לן בה. איכא מאן דבעי מוכח מהתם שהכפרים אין קורין בעיירות אלא בכפרים, שאם היו בעיירות לא סליק שנויא דאביי במגלה, דהא כעיר אחת הוא. ולא היא, דשנויא דאביי סליק למגלה אפי' נימא דבעיירות קורין, דהא אמ' כי אמרי' לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת, החולקים זה עם זה, הללו מורין כב"ש והללו מורין כב"ה. אבל במגלה ליכא פלוגתא דבי דינא. ומיהו עקר הדברים דבכפרים הם קורין. והפי' הנכון הוא מה שפי' הר"ר משה ז"ל, [ו]הוא, שמפני שהכפרים מתכנסים בב' וה' לקרות בתורה, הקלו עליהם שלא יתכנסו פעם אחרת לקרות את המגלה. אבל במקום שאין מתכנסים בני הכפרים ביום הכניסה לקרות בתורה, זהו שאמ' ר' יהודה במשנתינו [ה' א'] אין קורין אותה אלא בזמנה.
<h2>דף ה.</h2>
אמר רב מגלה בזמנה קורין אותה ביחיד שלא בזמנה בי', ורב (אשי) [אסי] אמ' בין בזמנה בין שלא בזמנה בי'. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב (אשי) [אסי], ודוקא לכתחילה אבל דיעבד יצא ביחיד ואפילו לרב (אשי) [אסי]. ואי לא אפשר, כגון יחיד שהוא בכפר או במדבר או בספינה, קורא ביחיד ומברך עליה אפי' לרב אסי. כך קבלתי מאבא מרי ז"ל, וכן כתוב בספר המאור, וכן נראין הדברים בלא ספק, ואיך יעלה על לב לומר כי יחיד ההולך במדבר או בספינה לא יקרא מגלה. ואין נראין דברי הרי"ף ז"ל לא בפסק ולא בראיה שהביא ממחו ליה אמוחא [להלן י"ט ב'] לא אמרו אלא בצבור אבל יחיד יצא (ולא) [ולו] יהי כדבריו דדלמא התם הכי קאמ' לא אמרו אלא בצבור הצריכים לצאת ידי חובתן בקריאת מגלה, אבל יחיד הצריך לצאת ידי חובה יצא, ולעולם דמכנף עשרה וקרי. הראיה שכת' (הראב"ד) [המאור] מדתנן [להלן כ"ג ע"ב] אין פורסי' את שמע וכו', דלא קתני אין קורין את המגלה פחות מי', לאו ראיה היא כלל, דכל הני דקתני במתני' אין פורסין על שמע ליכא חיובא כלל בציר מעשרה, אבל במגלה איכא ביחיד אפי' לרב אסי. והאידנא ליכא שלא בזמנה, אלא במפרש ויוצא בשיירא, וכן תני ר' חייא [בתוספתא פ"א ה"ב] במפרש והיוצא בשיירא קורין בי"ג. וכן כתבה רבי' אפרים ז"ל.
<h2>דף ה:</h2>
הא דאמר רבא לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה ושל זה בזה, הכי פירושא, לאסור את יום י"ג אף לבני כרכים כבני עיירות, ויום י"ו לבני עיירות כבני כרכים, לר' יוסי דאמר סדר תעניות [ט"ו ב'] לפניו ולאחריו אסור. ומיהו בפ' סדר תעניות [י"ח א'] אמר רב אשי כל שלאחריו לר' יוסי בתענית אסור בהספד מותר. ומשמע התם דהכי נמי כלפניו בתענית אסור בהספד מותר כדכתיבנא התם. ולהאי סברא לא קשיא מדי.
<h2>דף ח:</h2>
אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, רשב"ג אומר אף ספרים לא התירו לכתוב אלא יונית. [ט' ב'] אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרשב"ג, מ"ט דרשב"ג יפת אלהים ליפת יפיותו של יפת ישכון באהלי שם. ודוקא ספרים אבל מגילה אינה נכתבת אלא אשורית, דכתיב ככתבם וכלשונם [ט' א']. ואע"ג דאמרי רב ושמואל באידך פרקא [י"ח א'] לעז יוני לכל כשר ולמגלה, לית הלכתא כותייהו, דחזינן לרב נחמן ולרב פפא דבתראי נינהו, דסבירא להו הכי דהא מוקמי (מתני') להא מתני' דקתני אין נכתבים אלא אשורית במגלה, והוינן בה במגלה מאי תרגום שכתבו מקרא איכא, רב פפא אמ' ונשמע פתגם המלך, רב נחמן אמר וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן. אלמא סבירא להו דמגלה אינה נכתבת אלא אשורית.
<h2>דף יז.</h2>
הא דתנן קראה סרוגין ומתנמנם יצא. לאו אקורא קאי, שאם היה קורא ומתנמנם, על פה היא, אלא אשומע, שאם היה השומע מתנמנם יצא. ומיהו כיון דקראה על פה מקצתה יצא [י"ח ב'], אפשר לפרושי מתנמנם אקורא ובמקצתה.
<h2>דף יט.</h2>
והא דאמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד, אבל אין עתיד לחזור בלילי י"ד קורא עמהן. עיקר הפי' כמו שפירש רש"י ז"ל דאבן כרך שהלך לעיר קאי, דאמרי' במתני' אם עתיד לחזור קורא במקומו, ואינו צריך לקרות בי"ד. וקאמ' רבא לא שנו אלא שיחזור בלילי י"ד, וכיון שחזר בלילה, אינו פרוז בן יומו. אבל אם לא יחזור בלילה, כיון שיעמוד בלילה [ו]קצת היום, הוי פרוז בן יומו, ויש לו לקרות עמהם. וי"ל כי גם הרי"ף שכת' ונתעכב ולא חזר, מפרש כן דאבן כרך שהלך לעיר קאי. (ודוכתה) [ודווקא] נקט הרב ז"ל שכתב ונתעכב ולא חזר, כלומר כיון שהיה בדעתו לחזור בלילי י"ד אעפ"י שנתעכב מחמת אונס ולא חזר בלילה עד למחר, אינו פרוז בן יומו. (ורוב) [ורבים] עולה בדעתם כי הרב ז"ל אבן עיר שהלך לכרך מפרש מלתיה דרבא, ולא נהיר, דא"כ אמאי נקט שעתיד לחזור בלילי י"ד, הוה ליה למימר לא שנו אלא שעתיד לחזור בי"ד.
הא דאמר צריכה שתהא כתובה כלה, ה"מ לכתחילה, אבל דיעבד אעפ"י שאינה כתובה כלה [יצא], דתניא [י"ח ב'] השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן יצא, ואוקמ' במקצתה. והא דאמרי' [שם] גבי היה כותבה היכי דמי, אלימא [דקא מסדר פסוקא פסוקא וכתב לה כי כיוון לבו מאי הוי ע"פ הוא אלא] דכתיב פסוקא פסוקא וקרי לה, והא אמר רב הלכה כדברי האומר כלה. ואמאי לא שני ליה כאן לכתחלה כאן דיעבד. איכא למימר מדקתני היה כותבה דורשה ומגיהה, אלמא שוו דינייהו להדדי, וכי היכי דדורשה לכתחלה, הכא נמי כותבה אפי' לכתחילה.
<h2>דף יט:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ומחו ליה אמוחא, לא אמרו אלא בצבור אבל ביחיד יצא, ואי מחסרא או מיתרא פורתא לית לן בה. דוקא שכתובה כהלכתה אשורית על הספר, וכמו [כן] שהטיל בה ג' חוטי גידין.
הא דתנן הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן לא (שנו) [שוו] דיניהו אהדדי, (כאילו) [דאילו] שוטה וקטן אפי' דיעבד נמי לא, ואלו חרש לכתחילה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי, דקיי"ל [ברכות ט"ו א'] הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא.
<h2>דף כד.</h2>
[תוספתא פ"ג הי"ג] קטן מתרגם על ידי גדול אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי הקטן, שנא' ואהרן אחיך יהיה נביאך. וראש הכנסת וחזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא, שאין אדם מבזבז לו. חזן העומד לקרות אין אחר עומד ומחזן עליו עד שיקרא. כיצד זקני' יושבי' פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי מקדש, וכשהכהנים נושאין כפיהם פניהם כלפי העם ואחורי' כלפי מקדש, וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי מקדש שנא' [ויקרא ח'] ותקהל העדה פתח אהל מועד.
<h2>דף כה:</h2>
כתב רבינו אפרים הא מתניתא קשיא רישא אסיפא, דברישא משמע שיש לו לעלות (ק"ש) [קדושת] הדמים, הא כי הדדי אסור, וסופא משמע שאין אסור אלא להוריד מקדושתן, אבל כי הדדי מותר. וכיון דקשיא רישא אסיפא אמרי' דרישא דוקא ואידי דקתני רישא ספרים לוקחים תורה, אבל ספרים בספרים אסור, תניא סיפא ספרים לא יקחו מטפ' והוא הדין דספרים בספרים אסור. ומנלן דרישא דוקא [מד]מבעיא לן בגמ' [כ"ז א'] מהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש כיון דלא מעלי אסור, או דילמא כיון דליכא לעלוי שרי. אלמא טעמא דליכא לעלויי, (ו)הא איכא לעלויי (שרינן) מעלינן.
<h2>דף כו.</h2>
נראין הדברים דב"ה (של רבי) דרבים לא מצי מזבנה לה ז' טובי העיר, דאם כן מאי (קאמר) [קמקשי] ליה מר' אל(י)עזר בן עזריה לישני ליה דבמעמד אנשי העיר זבנוה ניהליה. ותו הא דקס"ד מעיקרא לא (אסרו) [אמרו] אלא מקום מקדש הא בתי כנסיות מטמאים, ואי בז' טובי העיר מזבני לה ודאי אחוזתכם היא. וכי תימא למה ליה לרב אשי למימר לרבינא זיל זבנה מז' טובי העיר והתנן וחכמים אומ' מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מד' דברים, וכולה מתני' בשלא מכרו בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מיירי. ור' אלעזר בן עזריה נמי שעשה בו כל צרכו, לא חזינן [ד]לקחה מז' טובי העיר למאי דקס"ד מעיקרא (דדפרכי') [דכרכים] הוא ואפ"ה עשה בו כל צרכיו. איכא למימר דכי שרו רבנן לעשות כל דבר חוץ מד', דוקא כשהמוכר רוצה לעלות הדמים, דחיילא קדושת ב"ה על הדמים, לפי' מותר הלוקח לעשות בב"ה כל צרכו, שהרי היא מחוללת על הדמים. אבל אם המוכר עושה בה צרכיו מן הדמים, במאי תפקע קדושת ב"ה. לכך אם לא מכרו במעמד אנשי העיר (והא), בקדושתיה קיימא. אבל אם מכרו במעמד אנשי העיר, יש כח בידם לעשות מן הדמים ומב"ה כל צרכם, שעל [מנת] כן לקחוה או בנאוה לכתחילה לעשות בה כל צרכיו. ורב אשי חייש דילמא אנשי העיר יעשו צרכיהן מן הדמים, ולפום הכי אצרכוה למזבן מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ועושין צרכיהן מן הדמים, שעל מנת כן לקחוה או בנאוה (לכתחילה) [מתחלה]. וכן נראין הדברים בספרים של יחידים, שמותר למכרם ולעשות מן הדמים כל צרכו, שעל מנת כן לקחם או כתבם מתחלה. ועוד יפה כח הספרים מכח הב"ה, שהספרים הם בקדושתן ביד הלוקח, כמו שהיו ביד המוכר, מה שאין כן בב"ה שעושה בה כל צרכו והיא מחוללת, ואעפ"כ מותר(ת) כשמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, לעשות (המותר) [המוכר] כל צרכו מן הדמים, והלוקח מב"ה שעל מנת כן לקחוה או בנאוה. והא דתנן [לעיל] ספרים לוקחים תורה, דמשמע שיש לו להעלות הדמים, כלה מתני' אבני העיר קאי, וה"ק, בני העיר שמכרו ליחיד ספרים הראויים [נ"א, העשויים] לקרות ברבים, לוקחים תורה. והא דמבעיא לן בגמ' מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש. ההיא נמי בשעשאוה רבים או יחיד לקרות ביה ברבים, דכל סתם שהזכיר ס"ת לקרות ברבים הוא. וכן הא דאמר רשב"ג אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה [ביחיד שעשאו לקרות ברבים היא. אי נמי ברבים שמוכרין אותו ללמוד תורה] ליתום, המוטל עליהם (או) להשיאו אשה. אבל לעולם ספרי יחידים מותרים למכרם, ולעשות מן הדמים צרכיו, שעל מנת כן לקחום או כתבום מתחילה, (דלא) [דכל] יחיד מעלה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. ועוד שהרי הספרים עומדים בקדושתם ביד הלוקח, כמו שהיו עומדים ביד המוכר. והא דאמרינן בשמוכר בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למשתי ביה שכרא שפיר דמי, דוקא בשל כפרים, אבל בשל כרכים כיון דמעלמא קא אתא לה כרבים (דמא) [דמו], ואין כח בני העיר למכרה כלל אפי' אם יעלו הדמים.
אמ' רבא לא שנו אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למשתי בהו (שנויא) [שכרא] שפיר דמי, כלומר אפי' למשתי שכרא בדמים מותר. והכא נמי אמרינן לקמן [כ"ז א'] שאם מכרו והותירו והתנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, אפי' לדכסוסא שפיר דמי. ומבית הכנסת נמי מותר הלוקח לעשות בו כל צרכו כעובדא דרבינא דזרעה.
<h2>דף כו:</h2>
והא דאמר רבא האי כנישתא לזבוני ולחלופי שרי. אע"ג דפרישנא [כ"ה ע"ב] שיש לו לעלות הדמים, ה"מ כשמכרה אבל לחלופי שרי. והא דאמ' לאגורי ולמשכוני אסור, מסתברא בשלא (מכרו) [שכרו] או לא משכנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, דאי לאו הכי אמאי אסור, והלא יכול לעשות כל צרכו מן הדמים ומב"ה. וכן במתנה דפליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי, מסתברא (שאם) [ש]היה במעמד אנשי העיר [ו]לא מסתברא כותיה [דהרי"ף], דא"כ מ"ט דמאן דאסר. וי"ל דטעמא דמאן דאסר מפני שלא לקחוה מתחלה על דעת מתנה, אלא על דעת מכר. והכי נמי לאגורי ולמשכוני איכא למימר האי טעמא, דלא לקחוה מתחלה על מנת כן. ועוד יש טעם אחר לאגורי ולמשכוני, שכיון שלא נמכרה עדיין היא בקדושה. אלא דאיכא לעיוני להאי סברא, הא דאמרי' לקמן [כ"ז ע"ב] גבי מתנית' דאמר ר' מאיר אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי, אימתי שירצו יחזורו, ומקשי עלה בגמ' ור' מאיר היכי מצי דייר בה דרבית הוא, אלמא דמשום רבית הוא דאסר, ולא משום קדושה. אלא שיש לומר דהתם (מתיר) [מכר] גמור הוא אלא שמתנה עמו משום כבוד ב"ה, דאימתי שירצו יחזורו עד זמן (אחד) [אחר], דאי משכונה גמורה היא, הא אמרי' הכא אגורי ומשכוני אסור.
<h2>דף כז:</h2>
מתני' אין מוכרין של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר' מאיר. אמרו לו א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה. פרש"י ז"ל בשרוצין המוכרין לעלות [בדמים], ומשום הכי שרו רבנן. ואפי' הכי (אסור) [אסר] ר' מאיר, ואפי' לקחה היחיד להתפלל. ורבנן שרו לעשות בה היחיד כל צרכו, כיון שמעלי' הדמים. איכא מאן דאמ' דלרבנן של רבים לרבים מותר, ופי' בשאין מעלין את הדמים ועושה בהן צרכיו, שהרי אין מורידין אותן מקדושתן. וכן בספרים של רבים לרבים, או של יחיד ליחיד, שהרי אין מורידין אותן מקדושתן. והא דתנן ספרים לוקחים תורה, תרגומו ספרים של רבים שמכרן ליחיד, שמורידין אותן מקדושתן, אבל של רבים לרבים או של יחיד [ליחיד] שאין מורידין אותן מקדושתן שרי, ואין צריך לעלות הדמים. וי"ל [דמשל] רבים לרבים נמי אמרי' לרבנן צריך לעלות, דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר אלא בשל רבים ליחיד, אבל בשל רבים לרבים, כי היכי דלר"מ בשל רבים (ליחיד) [לרבים] צריך לעלות הדמים, הכי נמי לרבנן. והא דתנן ספרים יקחו בהן תורה, בשל רבים לרבים איירי.
והדר תני אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אימתי שירצו יחזורו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עושים אותה מכר עולם חוץ מד' דברים. ופרש"י ז"ל אפי' של רבים לרבים קא אסר ר' מאיר אלא על תנאי משום דבזיא מילתא. אבל של רבים ליחיד אפי' על תנאי אין מוכרין אותו מפני שמורידין אותו מקדושתו. והא דאמ' הגמ' ר' מאיר היכי מצי דיר בה רבית הוא, פי' היכי דיר לצלויי. ורבינו אפרים ז"ל פי' אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי בשל רבים ליחיד היא שנויה. ואע"ג דא"ר מאיר אין מוכרין, ה"מ בלא על תנאי, אבל על תנאי מותר. אבל של רבים לרבים לפי' רבינו אפרים [שרי]. הני תרתי בבי בשרוצין לעלות הדמים עסיקי(ם), וטעמא דרבנן בתרוייהו מפני שבקדושת ב"ה חלה על הדמים ולפיכך עושה הלוקח מב"ה כל צרכו. ובעל המאור פי' דמתנית' מילי מילי קתני, אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתה ואפי' לר' מאיר, כדקתני רישא לוקחין בדמיו תיבה. ואם מכרה להעמידה בקדושתה עושין בדמים כל צרכן [ובזו אוסר ר"מ למכור משל רבים ליחיד, אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמין כל צרכן] ואעפ"י שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר [שאלמלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר] אפי' לשתות בדמיו שכר מותר, ואעפ"י שמכרו לחלל קדושתה. ובתר הכי קתני אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי כשמוכרי' אותו לעלות בדמים ולחלל קדושתו (כקדושת הרבים) [בקדושת הדמים]. ע"כ לשון המאור. וצריך לפרש לפי דבריו דהא דקא שרו רבנן של רבים ליחיד, דוקא שלקחה היחיד להתפלל, וסבירא להו לרבנן כיון דלתפלה קא זבין ליה, אין מורידין אותה מקדושתה. אבל ליחיד לעשות צרכו ודאי אסור אפי' לרבנן, כיון שעשה כל צרכו מן הדמים. ואיכא לעיוני לפי זה לרבנן דשרו של רבים ליחיד אעפ"י שעושה מן הדמים כל צרכו, א"כ אמאי ספרים של רבים ליחיד [אסור] דהא אמרי רבנן דב"ה של רבים ליחיד מותר אעפ"י שעושה מן הדמים כל צרכו. ואיכא למימר לא דמי קדושת ספרים הבאה (מעוליה) [מאליה] לקדושת ב"ה שאינה אלא על ידי תפלה, לתפלה הקדישוה ולתפלה מכרוה.
<h2>דף לב.</h2>
ירושלמי [ה"א] רב שמואל בר רב יצחק עאל לבי כנישתא, חזא חד בר נש קאי וקא מתרגם סמוך לעמודא, אמ' ליה אסור לך, כשם שנתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג באימה, א"ר חנא, ר' שמואל בר רב יצחק על לכנישתא חזא חזנא דקאי וקא מתרגם ולא קאי (כי) [בר] נש תחותוי, אמ' ליה אסיר לך, כשם שנתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה. על ר' יהודה בן פזי עבדא שאלה, אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא. א"ר חגי ר' שמואל בר רב יצחק עיל לבי כנישתא (יומא) [חמא] חד חזנא מושיט (הרגמו עגו) [תרגומא מגו] ספרא, אמ' ליה אסיר לך דברים שנאמרו בפה בפה דברים שנאמרו בכתב בכתב. תוספת' [פ"ג ה"ו] בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפי' ז' פעמים.
